בית הכנסת הוא לב ליבה של כל קהילה חרדית. בו מתפללים 3 פעמים ביום. בו מתקיימים שיעורי תורה ובו מתנהל מעגל החיים ולוח השנה היהודי במשך אלפי שנים.

ישנם גם לא מעט בתי כנסת שמתקיים בהם “כולל” אברכים בו שוקדים הם על לימודם במשך מרבית שעות היום. בית הכנסת מהווה מקום מפגש לעשרה אנשים לפחות (מניין בלשון חז”ל), ובדרך כלל הרבה יותר. מטבע הדברים, ריכוז של אנשים מהווה מקום מתאים לדיווחי חדשות (“נייעס” בשפה החרדית) ועדכונים העוברים מפה לאוזן. הכניסה לבית הכנסת ושטחו החיצוני עונים להגדרה “כיכר העיר” ומהווים תמונת אילוסטרציה מעולה ל”פרסום פל”א” (פרסום מפה לאוזן) המהווה את הפרסום המושלם לפי הגדרתם של סוציולוגים וחוקרי תורת הפרסום.

אם בימות החול קיימת בבית הכנסת תנועה ערה של אנשים, הרי שבשבתות הופך בית הכנסת למקום הומה אדם. אם ביום חול התפילה קצרה יותר והמתפללים אינם מקפידים להתפלל דווקא בבית כנסת מסוים הרי שבשבתות בהן נוהגים להתפלל תפילה ארוכה יותר, אנשים רבים מעדיפים בית כנסת קבוע בו מתפללים בנוסח התפילה המוכר להם מבית אבא.

גם העובדה שהם אינם ממהרים – שבת היום ואין לאן למהר – עושה את שלה. כך שרבים מהמתפללים מרשים לעצמם להתעכב בבית הכנסת ולנצל את ההזדמנות לקשור שיחה עם חברים וידידים, לשמוע את הנייעס האחרונות ולהתעדכן בפרסומות החדשות.

הציבור החרדי הינו ציבור דעתן למדי והחרדי המצוי מחזיק בדעה מוצקה במרבית הנושאים שיעלו לדיון. כן. גם בתחום הפרסום. כמעט כל חרדי משוכנע שהוא הוא הפרסומאי המוכשר שהאנושות פספסה משום מה, והוא דואג להבהיר זאת לעצמו ולסביבתו. דבר שיכול לסייע למפרסמים כפי שתוכלו לראות בהמשך.

אחד מערוצי הפרסום המובילים במגזר החרדי (והדתי) הוא הפרסום בבתי הכנסת. במרבית בתי הכנסת ניתן להבחין בלוחות מודעות מלאים בפרסומים מכל המינים ומכל הסוגים כאשר אגודות אגודות של אנשים מתגודדות סביב אותן מודעות והופכות אותן לשיחת היום (או הערב כמובן).

יתרה מזו, מעבר ללוחות המודעות, תוכלו להבחין ביערות עד מפוזרים על גבי שולחנות התפילה. כמות הפליירים, החוברות והעלונים שתמצאו בבית כנסת אחד בשבת אחת, יכולה לפרנס את צריכת הנייר של עיירה ממוצעת במזרח אירופה של ימינו. עד כדי כך שגבאים רבים התקינו מתקנים ייעודיים לניירת הזו. יתרה מזו, ישנן בתי כנסת בהם הוגבלה חלוקת חומרי הדפוס הללו בשל כמות הנייר הבלתי נתפסת שמוצאת את דרכה ל”גניזה” בסופו של דבר ומעמיסה על משאבי בית הכנסת שניזון אך ורק מכספי תרומות.

חלוקת פליירים ועלונים יחד עם הדבקת מודעות בלוחות המודעות בבתי הכנסת, הפכו בשנים האחרונות לערוצי הפרסום המצליחים ביותר במגזר החרדי. הסקרנות החרדית והתשוקה למילה הכתובה, הפכו את כותבי ומעצבי המודעות והפליירים לאשפי המילה הכתובה והם מתחרים בשוק רווי גירויים טקסטואליים ועתיר ביקורת.

החלוקה וההדבקה בבתי הכנסת מיועדות בעיקרון לגברים משני מגזרים עיקריים:

אברכי כולל וחובשי בית המדרש שאינם נחשפים לשאר ערוצי הפרסום הקונבנציונאליים (עיתונים, רדיו ומרשתת) בעיקר מסיבות אידיאולוגיות. שכן לדבריהם, התוכן בערוצים אלו מכיל לשון הרע, רכילות ועוד דברים שאינם מתאימים לאורח חייהם ולהשקפתם התורנית, כך שניתן לומר כמעט בוודאות שצורת פרסום זו – חלוקה או הדבקה בבית הכנסת – משמשת כאפיק פרסום כמעט בלעדי עבורם.

כלל מתפללי בתי הכנסת שנחשפים גם לערוץ פרסום זה שייחודו בזמן החשיפה הרב, בכמות הנחשפים ובאפשרות שייווצר דיון ער סביב הפרסום, דבר שעשוי להביא למעורבות וזכירות גבוהה יותר ואף לגלוש לבתי המתפללים. דוגמא: “אל תשאלו איזו מודעה ראיתי היום בבית הכנסת. יוסי אמר שזו המודעה הכי מוצלחת. אני השתכנעתי”.

מטבע הדברים לא ניתן לפרסם במדיה זו כל דבר שעולה על הדעת. ניתן לחלק את ערוץ הפרסום הזה לשני חלקים:

מודעות בלוחות המודעות וחומרי פרסום על שולחנות בית הכנסת.

לוחות המודעות יהיו יותר סבלניים למסרים שחורגים מתחום בית הכנסת. השולחנות קצת פחות…

מוצרים ומסרים דתיים והלכתיים כגון ספרי קודש, מוצרי וסופרי סת”ם וכן הלאה ימצאו בבית הכנסת את ביתם הטבעי. כלל המוצרים והשירותים יוכלו להסתפק בפרסום תדמיתי בלבד. שרברבים, חברות סלולר, מתווכים, חברות נדל”ן וכן הלאה יתאימו יותר ללוחות המודעות שבחוץ. אך יוכלו לזלוג לשולחנות המתפללים. מאידך, מודעות מכירתיות הנושאות מחירים יתקשו מאוד למצוא את עצמם על חומרי הפרסום המחולקים במיוחד אם מדובר בפרסומים שאמורים להיקרא בשבת וחג. בשל הבעיה ההלכתית שבדבר – העיסוק בנושאי חולין אסור, שהרי בשבת “כל מלאכתך עשויה” וגבאים רבים יסלקו מסרים כאלה מבית הכנסת. גם לוחות המודעות החיצוניים יהיו פחות סובלניים למודעות מכירה. למרות שבימות החול ניתן למצוא לא מעט מודעות מכירה פרטיות ומסחריות על גבי לוחות המודעות.

גם לערוץ פרסום ייחודי ומוצלח זה ישנם יתרונות וחסרונות. הנה רשימה חלקית:

פרסום בבתי הכנסת החרדיים בפריסה ארצית נחשף לכ-150,000 איש בעוד שפרסום בעיתון מוביל יומי או שבועי (יתד, המודיע, המבשר) מגיע למנויים בלבד. משהו בסדר גודל של כ-20 אלף איש לכל עיתון ובחלק מהמקרים מדובר באותם אנשים שקוראים שני עיתונים ויותר. צריך להסתייג ולומר שפרסום ביתד יום ג’ מגיע לחשיפה כפולה ויותר, אך עדיין אינו מתקרב לחשיפה שבבתי הכנסת.

אך היתרון הגדול ביותר נעוץ בהוצאה הכספית. פרסום בבתי הכנסת בפריסה ארצית עולה קרוב לעשרת אלפים שקלים. מחירה של מודעה מקבילה בעיתון מוביל, יומון או שבועון, עשוי לנוע בין 3,000 ל-9,000 שקל. תלוי כמובן בעיתון, במיקום המודעה, בגודלה, וביום הפרסום.

ואם כבר עסקנו במחירים, הרי שההדבקה והחלוקה בבתי הכנסת מתחרה בכבוד גם במקומונים ובשכונתונים.

פרסום עמוד שלם במקומון בערים ביתר/בית שמש/אשדוד עולה בסביבות 500 שקל, לעומת הפצה של מודעה או פלייר בכל בתי הכנסת בעיר שעולה סכום דומה אך נהנה מקהל שבוי ומעורב.

פרסום עמוד שלם במקומון קטן בבני ברק או בירושלים עולה בין 700 ל-900 שקל לעומת הפצה ב-150 בתי כנסיות באחת הערים הללו שעולה כ-600 שקל. הבהרה: קו הפצה קטן מכסה את בתי הכנסת המובילים בריכוזים החרדיים בערים אלו.

פרסום עמוד שלם במקומון אזורי גדול באזור המרכז או באזור ירושלים (רשת קו עיתונות ורשת מרכז העניינים) יעלה קרוב ל-3,000 שקל. הפצה בכל בתי הכנסת באזור האמור תעלה קרוב ל-2,500 שקל.

למרות כל היתרונות, יש גם חסרונות בולטים שיש לקחת בחשבון בטרם מחליטים לבחור בערוץ פרסום זה.

99% מהחשיפה היא לגברים בלבד. חלק מהנחשפים הינם ילדים וצעירים שאינם מקבלי ההחלטות במשפחה. רמת תחלופת המודעות בחלק מבתי הכנסת מהירה ופרק הזמן שהמודעה שורדת על גבי לוח המודעות אינו ארוך, בעיקר בבתי הכנסת המבוקשים ביותר (השטיבלאך: איצקוביץ’ בבני ברק, זיכרון משה ומאה שערים בירושלים ועוד).

בחלק מבתי הכנסת אסור להדביק מודעות מסוג מסויים. באחרים ישנו שטח מצומצם לפרסום. בין המדביקים בחלק מהערים שוררת מלחמת עולם שבאה לידי ביטוי בהשחתת מודעות שהודבקו על ידי מתחרים. גודש המסרים והמודעות עשוי “להעלים” את המסרים ותקופות חגים הן התקופות הלחוצות ביותר בשל הביקוש הרב לפלטפורמה זו.

כיצד מפרסמין?

ההמלצה היא לא לחרוג ממודעה בגודל A3 ולא לרדת מגודל A4. הסיבה נעוצה במגבלות שטח הפרסום, כאשר מדובר במודעת לוח. פליירים ועלונים לא יעלו על גודל A4 בשום פנים ואופן. מודעות לוח בגודל רבע גיליון ומעלה יכוסו מהר מאוד במודעות אחרות.

המודעה תודפס פרוצס, שני צבעים או צבע אחד על גבי נייר כרומו מט 90-115 גר’. אין טעם לבחור במשקל נייר גדול יותר בשל העובדה שמרבית לוחות המודעות שוכנים במקום מקורה המוגן ממים ומשמש.

כמות המודעות הדרושה לא תעלה על שתי מודעות לבית כנסת. ניתן בהחלט להסתפק במודעה אחת בלבד, מה גם שמרבים המדביקים לא ידביקו יותר ממודעה אחת בשל מגבלות שטח ההדבקה.

כמות הפליירים והעלונים הנדרשת הינה כ-20 יחידות לבית כנסת ולא יותר. כמובן שהדבר תלוי בכמות המתפללים באותו בית כנסת ובתדירות התפילות. יש לזכור כי הצפת בית הכנסת בפרסומים תיצור ריאקציה למפרסם ולתוכן הפרסום ותחטיא את מטרתה.

השוני בין מודעות הלוח והפליירים בא לידי ביטוי ביתרונות ובחסרונות שלהם.

מודעת לוח מודבקת במקום בולט ומחייבת תשומת לב. מרבית האנשים נתקלים במודעה מספר פעמים והפרסומת זוכה לזכירות גבוהה. מאידך, ישנם בתי כנסת בהם אין מקום מסודר לתליית מודעות, הגבאים ואנשי הניקיון מורידים את המודעות או שמדביקים אחרים מכסים את המודעה למרות ההסדרים הלא כתובים שבין המדביקים.

פלייר מכיל ברוב המקרים תוכן רב יותר מאשר המודעה ובחלק מהמקרים הוא מחולק כתוספת למודעה ומעורר עניין במיוחד כאשר הוא נמצא על גבי השולחנות והמתפללים מעיינים בו בזמנם הפנוי ואף יכולים לקחתו עמם לביתם. מאידך, רבים הם הרבנים והגבאים רואים בכך הפרעה לתפילה ונלחמים בכך. מה גם שבדרך כלל, מי שכבר קרא את הפלייר לא יעיין בו שוב ואילו במודעת הלוח נתקלים יותר מפעם אחת. גם עלות הדפסת הפליירים יקרה יותר משום שמדובר בכמות גדולה הרבה יותר מאשר מודעות הלוח.

קווי החלוקה וההדבקה מתאימים לכל מוצר ולכל צורך בהתאם לצרכי המפרסם. מספר בתי הכנסת ה”מודבקים” עומד על כ-1,200 מתוך כ-12 אלף בתי כנסת במדינת ישראל, ומהווה כשליש מבתי הכנסת של הציבור החרדי בישראל.

החלוקה וההדבקה מתבצעות לפי אזורים (ניתן להזמין חלוקה בערים ספציפיות בלבד). כדלהלן:

קו עיקרי הכולל את הריכוזים החרדיים המובילים במרכז הארץ: בני ברק, ירושלים, אשדוד, אלעד, בית שמש, מודיעין עילית וביתר עילית. ערים אלו מהוות את הריכוזים החרדיים הגדולים ביותר (כ-105 אלף בתי אב מתוך כ-140 אלף). סך הכל קרוב לאלף בתי כנסת מתוך 1,200.

קו צפון כולל את הערים חדרה, זיכרון יעקב, חיפה, רכסים, קריית אתא, כרמיאל, טבריה, צפת, מירון וחצור הגלילית. קו גוש דן ומרכז כולל את האזורים: מרכז תל אביב (שינקין), צפון תל אביב (הרי”ם לוין), בת ים, כפר חב”ד, לוד, קריית מלאכי, ראשון לציון, באר יעקב וקריית אונו. קו דרום כולל את היישובים יסודות, בית חלקיה, קוממיות, חזון יחזקאל, תפרח ואת הערים קריית גת, אופקים, נתיבות, באר שבע, ירוחם וערד.

למרות שהדבר לא מקובל, ניתן בהחלט לבקש חלוקה לפי פילוח מגזרי: בתי כנסת ספרדיים, ליטאיים, חסידיים. או לפי יעד סופי: בתי כנסת, ישיבות, כוללים או מקוואות.

להבדיל מהדבקת מודעות בכניסות בתים או חלוקת פליירים בתיבות הדואר, להדבקה וחלוקה בבתי הכנסת יש חוקים משלה. רוב המדביקים והמחלקים יעשו זאת בימים קבועים לפי אזורים. בחלק גדול מהמקרים אלו הם אילוצים שנוצרו בעקבות הסכמים לא כתובים בין המדביקים. כך שיש לבדוק היטב מתי תבוצע העבודה והאם העיתוי עונה לצרכי המפרסם.

לרוב מדובר בשני מועדים עיקריים: #אחד# מימי החול או סוף השבוע (חמישי ערב או שישי צהרים). ההמלצה היא לבחור באופציית סוף השבוע למרות החסרונות המובנים באופציה זו. השיקול המרכזי הוא העלות מול תועלת. בסוף השבוע ישנה חשיפה גבוהה יותר. אז מגיעים רוב המתפללים והתפילות ארוכות יותר. בנוסף, היות ורוב המפרסמים נוטים לפרסם בסופי השבוע, ניתן להתמקח עם המדביק שבמילא עושה את קו ההדבקה או החלוקה ואינו נדרש לעשות זאת במיוחד עבורנו.

איך בודקים?

לצערנו, התחום זה של חלוקה והדבקה זכה לשם רע ובצדק. מפרסמים רבים מגדירים אותו כשוק פרוץ בעקבות פעילותם של נוכלים שנוהגים להבטיח ללקוחות עבודה אמינה ואחראית, ליטול מקדמה או את כל הסכום ולהשליך את כל המודעות לצפרדע הקרוב לביתם או משרדם. לכן כדאי ומומלץ לבצע בדיקה אחר עבודת המדביקים.

מאידך, ישנו גם צד שני למטבע. מפרסמים מקבלים לעיתים דיווח מחברים או קרובים על כך שהמודעות לא הודבקו/חולקו בבית כנסת מסוים, או שהם עצמם בדקו ולא מצאו את המודעה באחד מבתי הכנסת והם ממהרים להתקשר לספק ולהטיח בו טענות קשות למרות שברוב המקרים יתברר בדיעבד כי החבר המעדכן בדק בית כנסת שעדיין לא הודבק או לאחר שלוח המודעות של בית הכנסת עבר ניקיון על ידי הגבאים או שהודבקה על המודעה מודעה אחרת. דברים כאלה קורים לא מעט.

חשוב גם לזכור שלא כל בית כנסת נכלל במסגרת קווי החלוקה וההדבקה. כך שייתכן שהעדרה של המודעה נובע מכך שבית הכנסת אינו נמצא כלל ברשימה.

כדי למנוע אי נעימות יש חשיבות רבה לבדיקה שיערוך המפרסם. אפשר לעשות זאת באמצעות נציג של המפרסם שיתלווה לצוות ההדבקה/חלוקה ויפקח עליה בזמן אמת או קרוב לשעת סיומה. אפשר לבצע בדיקה מדגמית מיד לאחר ההדבקה ואפשר לבצע בדיקה בתוך מספר שעות ממועד סיום ההדבקה ביחד עם המדביק.

שוב, צריך לזכור כי ישנם דברים שאינם תלויים בעבודת המדביקים כפי שנכתב לעיל. (אין מקום מתאים להדבקה; מישהו הוריד את המודעה; המודעה כוסתה על ידי מודעה אחרת וכן הלאה). הבדיקה המומלצת ביותר היא זו שבמסגרתה מתלווה נציג המפרסם לצוות ההדבקה ועוקב מקרוב אחר ביצועה לשביעות רצונו.

והנה הערה נוספת שכדאי לקחת לתשומת לב: לא כדאי להדביק באופן עצמאי. חבל על הכסף. שטחי הפרסום בבתי הכנסת מחולקים בין המדביקים בשורה של הסכמים וסידורים לא כתובים. מודעה “פרטית” לא תינזק. אך מודעה מסחרית שהודבקה על ידי גוף שאינו מוכר להם, תהיה הראשונה שתכוסה על ידם, שלא לומר תושחת…

בנוסף, אנשי המקצוע מכירים היטב את בתי הכנסת, את הכניסות המתאימות למיקום המודעה, את הגבאים ואת מועדי הניקיון ויודעים כיצד, היכן ומתי כדאי להדביק ומתי רצוי להימנע מכך. כך למשל יציעו המדביקים לנצל את תשעה באב לפרסום ולהדביק בערב הצום כדי לנצל את ריבוי המתפללים בבית הכנסת ומאידך יימנעו מלהבטיח ללקוח הדבקה מושלמת בערבי חגים בשל הצפיפות על גבי לוחות המודעות. הם גם לא ידביקו בבתי כנסת מסוימים ביום חמישי או שישי מתוך ידיעה שהגבאים באותם בתי כנסת נוהגים “לנקות” את לוח המודעות לכבוד שבת ממודעות שאינן תורניות במוצהר.

כדאי לבחור בחברה שמעסיקה עובדים אחראיים ונאמנים ורצוי מבוגרים שרואים בעבודה זו הכנסה עיקרית ופרנסה ולא משהו שעושים “על הדרך”. כמו כן כדאי לבדוק את ניסיונה של החברה בביצוע עבודות מסוג זה ואת האחריות שהיא נוטלת על עצמה.