כל פרסומאי מתחיל יתעקש לומר מדיה ביחיד ולא מדיות ברבים. מקורה של המילה מאנגלית והיא הושאלה למעשה מהמילה “מדיום” (medium) – מתווך, אמצעי. מכאן מדיה – אמצעי תקשורת.

תפקידה של המדיה לשמש פלטפורמה להעברת מסרים. כל מסר, לאו דווקא מסר שיווקי, נדרש לערוץ תקשורת כלשהו על מנת לעבור. המורה משתמש בלוח, והפרסומאים משתמשים באמצעי התקשורת השונים. לכן תמצאו את המילה הזו גם במשמעויות שונות. כמו מדיה מגנטית שמהווה אמצעי להעברת נתונים דיגיטאליים וכן הלאה. 

לאחר שאיתרנו את מקורה של המילה שקובעת לה מקום של כבוד בעולם הפרסום, נעבור לערוצי המדיה השונים העומדים לרשותו של הפרסומאי והמפרסם בבואם לשווק את מרכולתם להמונים, עם דגש על מדיה חרדית ועל תכנון מדיה חרדית.

מדיה מודפסת, משודרת דיגיטאלית

נהוג לחלק את ערוצי המדיה לשלושה: מדיה מודפסת, מדיה משודרת ומדיה דיגיטאלית.

במדיה המודפסת ניתן לכלול את כל ערוצי העברת המידע המודפסים: עיתונים ומגזינים, מודעות ופליירים ואף תלי דלת ומגנטים. כל חומר מודפס מכל סוג שהוא, גם כזה המודפס על גבי חומרים שונים שאינם נייר נכלל בסיווג זה. כך שגם שלטי חוצות וחיפויי קירות עונים להגדרה הזו. המדיה הזו היא המועדפת על הצרכנים החרדים, כפי שנראה בהמשך.

במדיה המשודרת נכללים כל ערוצי המידע שעוברים באמצעות שידור. אם אלו ערוצי רדיו וטלוויזיה ואם אלו רמקולים הסובבים ברחובות. המכנה המשותף לכולם הוא השימוש בטכנולוגיה אלקטרונית על מנת להעביר את המסר. לכאורה גם המדיה הדיגיטאלית שייכת לקטגוריה הזו אבל בכל זאת היא קובעת ברכה לעצמה כפי שיבואר להלן.

במדיה הדיגיטאלית נכללים כל ערוצי המידע ששייכים לעולם המחשב. החל ממסכי ענק המוצבים בחוצות הערים וכלה במחשבים הביתיים והטלפונים הניידים. הסיבה שערוץ מדיה זה זוכה לקטגוריה נפרדת נעוץ בהבדל מהותי שהיה בעבר בינו ובין ערוצי המדיה האלקטרונים: השיטה באמצעותה מקודד ומפוענח המסר. בנוסף, פילוח המדיה הדיגיטלית הוא מתוחכם ומתקדם יותר מכל יתר ערוצי המדיה.

הבדל נוסף שהולך ומיטשטש נעוץ בעובדה שבתחילת דרכם היו הערוצים הדיגיטליים מותנים בפעילותו של מקבל המסר. הם אפשרו אינטראקטיביות עם מוסר המסר משום שהם יכלו לאפשר למקבל המסר להעביר מיידית היזון חוזר (משוב) למוסר. כיום, ככל שהדיגיטציה מתקדמת, הולך ומיטשטש ההבדל בין ערוצי המדיה האלקטרונים והדיגיטליים.

ניתן בהחלט לומר שערוצי המדיה או במילה אחת ה”מדיה”, היא הבמה שעליה אתה מפרסם את המסר שלך, אם בצורת מודעה ואם בכל צורה אחרת הנראית או נשמעת לעין.

המדיה החרדית המועדפת

בקרב הציבור החרדי שאינו עושה שימוש בטלוויזיה ואף ממעט להאזין לרדיו ולהשתמש באינטרנט, קיימת נוכחות חזקה למדיה המודפסת. זו היא המדיה הפופולארית ביותר במגזר החרדי. היא כוללת עיתונים ארציים בתשלום ושלא בתשלום, מקומונים ושכונתונים, פליירים בדיוור ישיר או בכל אמצעי הפצה אחר, פרוספקטים, עלונים ועוד. לנוכח השפע הזה, ודאי שיש צורך בפילוח מדיה, פרי תכנון מקצועי.

כמובן שיש מקום גם לערוצי המדיה האלקטרונים והדיגיטאליים במגזר החרדי אך זו המודפסת זוכה לבולטות חסרת תחרות. הדבר משפיע מטבע הדברים גם על אופי הפרסום ועל האפקטיביות שלו כפי שנוכל לבחון בפסקאות הבאות.

בראש ובראשונה ישנה השפעה הנובעת מאופי קהל היעד. חוק ברזל, הנכון למדיה הכללית, אך למדיה החרדית בפרט, קובע כי לכל עיתון ישנו קהל יעד מוגדר משלו. ישנם אנשים הקוראים דווקא עיתונים מסוימים, ורק אותם, בעוד שאחרים נזהרים שלא להכניס כלל עיתונים הביתה. ישנם אנשים השומעים רדיו במשך שעות רבות במהלך היום – ואילו אחרים כלל אינם יודעים על איזה כפתור יש ללחוץ על מנת להפעיל אותו.

ישנם קהלי יעד הנחשפים למודעות בבתי כנסת, בעיקר גברים, בעוד שנשים כמעט אינן נחשפות לערוץ המדיה הזה. אם תרצה למכור מוצר המיועד לנשים בלבד, תיאלץ להגיע אליהם הביתה או למצוא ערוצי מדיה ייעודים עבורן.

לכל אחד מערוצי המדיה יש קהל “צרכנים” ובחלק מהמקרים מדובר ב”אוהדים” בעלי תפיסה אידיאולוגית שמשפיעה גם על האפקטיביות של הפרסום בערוץ המדיה האידיאולוגי שלהם. תכנון מדיה מקצועי יכול להגיע לפילוח של פסיפס הצרכנים עד לרזולוציות הקטנות ביותר.

הכי טוב בבית

התופעה הזו אינה ייחודית לציבור החרדי, אך היא בולטת במיוחד בקרב הציבור הזה. הדבר משפיע כאמור גם על אפקטיביות הפרסום. להמחשה: מודעת מיתוג לשטריימל חדש ואיכותי שתפורסם בעיתון ‘יום ליום’ המזוהה עם האוכלוסייה הספרדית אינה אפקטיבית. אותה מודעה שתפורסם בעיתון ‘המבשר’ המזוהה עם האוכלוסייה החסידית תהיה אפקטיבית במידה ניכרת. מעבר לזה, גם לאידיאולוגיה השפעה ניכרת. קורא הנמנה על האוכלוסייה החסידית “יאמין” יותר למודעה שתפורסם בעיתון “שלו” מאשר למודעה שתפורסם בעיתון אחר ומיד נרחיב בנושא.

אקסיומה מקובלת בעולם הפרסום קובעת כי “המדיום הוא המסר”. דהיינו, האמצעי שבאמצעותו מעבירים את המסר מהווה בעצמו מסר ומשפיע על תדמית המוצר או השירות המפורסם בו. הדבר נכון שבעתיים בכל הנוגע למדיה חרדית, כאשר כל עיתון ועיתון מעביר רעיון אידיאולוגי או קהילתי מעצם היותו.

פרסום במקומון שכונתי קטן יעיד על עסק קטן יותר או כזה המתאים את עצמו לאוכלוסיה הספציפית של האזור. פרסום בעיתון יומי כלשהו משדר עסק גדול ברמה ארצית. יתרה מכך, ועדות הרבנים המצנזרות את העיתון מעניקות מעין “הכשר” לכל מוצר שמתפרסם בעיתון. עוד ערך מוסף של המדיה החרדית עבור הלקוח.  התחושה הרווחת (שהוכחה עובדתית) היא שאם מוצר התפרסם בעיתון ‘יתד נאמן’ – הרי שהוא “מתאים” ו”ראוי” לקהל ה”אוהדים” המשתייכים לקוראי העיתון. מודעה שתתפרסם בבתי כנסת שייכת כנראה לתחום הגברי ומעבירה תחושה של משהו תורני באווירת כובד הראש האופיינית לבית הכנסת.

אך צריך לזכור שההשפעה הזו יכולה גם לפעול ההיפך. מחד, היא מסוגלת להעניק למוצר את התדמית החיובית וה”כשרה” בה אנו רוצים בקלות יתירה ומהווה עבורנו כלי נפלא לשימוש מושכל. אך מאידך היא עלולה לפגום בתדמית המוצר באם לא בוצע תכנון מדיה חכם ומדויק.

כמה זה עולה?

מי שעוד לא נתקל בתחום הזה יתקשה להאמין למראה עיניו. מחירי עלות הפרסום בערוצי המדיה השונים עלול להדהים את מי שרחוק מהתחום. לא פעם אנו נתקלים במפרסם בתחילת דרכו שעומד נדהם מול עלויות הפרסום הגבוהות, אותן אפילו לא שיער. אבל חשוב לזכור שמחיר המחירון אותו מציינות מחלקות השיווק בערוצי המדיה השונים פתוח לשינויים. בסופו של דבר הכל תלוי ביכולת המיקוח שלכם, המפרסמים.

המחירים שמשלמים משרדי הפרסום שונים לחלוטין… אבל היי, הם הרי מתפרנסים מהעמלות שהם מקבלים מערוצי המדיה, אחרת היה להם קשה מאוד לשרוד. העמלה שמהווה חלק מרכזי מהמודל העסקי של משרדי הפרסום, משפיעה בצורה משמעותית על שיקול הדעת שלהם מאחר והם מרוויחים מכל מודעה שמתפרסמת. העובדה הזו עשויה להשפיע על תכנון המדיה ועל הדרך בה יציגו ללקוח את ערוץ המדיה “המתאים” למחלקת הנהלת החשבונות שלהם… למרות שזו אמורה להיות החלטה אובייקטיבית ובלתי-משוחדת קשה מאוד להתעלם מהאינטרס הרווחי שבכוחו לחבל באינטרס של הלקוח ולהטות את הכף כך שהוא ישתכנע לפרסם דווקא בערוץ מדיה כזה ולא אחר. עוד סיבה לשקול היטב באיזה משרד פרסום לבחור.

המחיר גם מושפע ממידת הפופולאריות של ערוץ המדיה הרלוונטי. כשאנו באים לבדוק פופולאריות אנו בודקים אותה משני כיוונים: מצד המפרסם ומצד הצרכן. המפרסם הוא זה שמשלם תמורת הפרסום. הצרכן הוא זה שמשלם תמורת המוצר שפרסם המפרסם.

מדיה אחת או כמה?

אי אפשר להתווכח עם הנתונים. ערוצי המדיה הפופולאריים ביותר מצדו של המפרסם החרדי הם העיתונים השונים. לא משנה מאיזה סוג. אם אלו עיתונים יומיים, עיתונים שבועיים, מגזיני נושא או מקומונים. אם רק תנסו לדפדף באחד מאלו תמצאו עשרות רבות של מודעות. בערבי חגים או בתקופות מיוחדות תתקלו במאות מודעות מידי יום.

מבחינת המפרסם ישנה סיבה פשוטה להעדפת ערוצי מדיה – ריכוזיות. הוא מעדיף להתעסק עם ספק אחד בלבד ולא “להתפזר” בין ספקים שונים. העיתון מקבל את המודעה ולעיתים אף מעצב אותה. הוא זה שמדפיס אותה באלפי או עשרות אלפי עותקים והוא גם זה שמפיץ אותה לצרכן הסופי. מה שנקרא “הכל במקום אחד”. פחות כאב ראש עבור המפרסם שאינו מכיר את נבכי עולם הפרסום והשיווק ואינו מכיר את המושג: תכנון מדיה.

גם מבחינת משרדי הפרסום, שגם הם נמצאים בצד של המפרסם, עדיפה צורת ההתנהלות הזו, שכן הדבר חוסך להם בהוצאות ובכוח האדם ואל תשכחו את העמלה שהם מקבלים המודעה מהעיתון. מכל עיתון. בחלק קטן ממשרדי הפרסום כמעט ולא מכירים את ערוצי המדיה האלטרנטיביים. לא שלא מכירים. מכירים. אבל מעדיפים לא להכיר ולא להזדקק למלאכת תכנון המדיה. פחות כאב ראש כבר אמרנו?

אך אסור לשכוח שיש צד נוסף למשוואה הזו – הצרכן. ובמקרה שלו הסיפור הרבה יותר מורכב. נכון אומנם שרוב הצרכנים נוהגים לקרוא עיתון כלשהו וגם למקומונים ישנה תפוצה רחבה ביותר. עם זאת, מאחר והמפרסמים השונים מעדיפים למלא את העיתונים במודעות רבות, נוצר מצב שתשומת הלב של הצרכן נחלקת בין עשרות ולעיתים מאות מודעות. הוא אינו יכול להתייחס למודעה בעיתון באותה תשומת לב שהוא יכול להקדיש למודעת רחוב או לתלי דלת המונח על דלת ביתו, אף הם ערוצים פופולאריים במדיה החרדית. על לוח המודעות תלויות אמנם עוד כמה מודעות, אך בעיתון ישנן עשרות מודעות שדורשות את תשומת לבו.

מאידך, כפי שכבר נכתב לעיל, לעיתים העיתון עצמו הוא המסר. במקרים כאלה הוא – הצרכן – יעניק אמינות גדולה יותר למודעה בעיתון ויעדיף אותה על פני המודעה ברחוב.

כך שתכנון מדיה מחייב תשומת לב מרבית לכל האספקטים של הפרסום ולמאפייני קהל היעד. המפרסם חייב לקחת בחשבון גם את יחסו של הצרכן לערוץ המדיה הנבחר ולהכין חלופות מראש כדי להפיק את המקסימום מקמפיין הפרסום שלו.

כל מדיה ומחיריה

כאמור, ערוצי המדיה הקיימים נחלקים לשלושה סוגים מרכזיים: מדיה מודפסת, מדיה משודרת ומדיה דיגיטאלית. העיתונים, עלוני הפרסום, השבועונים והמגזינים השונים נכללים בערוצי המדיה המודפסת, הפייבוריט הנצחי של המגזר החרדי. תחנות הרדיו והטלוויזיה נכללות בערוצי המדיה המשודרת הקרויה גם מדיה אלקטרונית שכן היא אינה באה לידי ביטוי בדף. ואילו אתרי האינטרנט והרשתות החברתיות בסלולר נכללים בערוצי המדיה הדיגיטאלית, ששינו לבלי הכר את כללי התכנון במדיה.

אינטרנט- מדיה דו כיוונית

בשנים האחרונות חלו שינויים בקטגוריות אלו. מדיה מודפסת ואלקטרונית הפכה לדיגיטאלית שיתרונה הגדול נובע מיכולתה לשמש ככלי דו-סיטרי המעניק היזון חוזר מיידי. כאשר אדם קורא עיתון מודפס, הוא אינו יכול להגיב מיידית לכתוב. הוא אינו יכול לבצע רכישה און-ליין תוך כדי קריאה. כאשר אדם צופה בפרסומת טלוויזיונית או מאזין לתשדיר רדיו, הוא לא יכול להגיב מיידית למפרסם. מה שאין כן בערוצים הדיגיטאליים, ולכן עיתונים שהפכו לעיתונים דיגיטאליים מאפשרים לצופים ליצור קשר מיידי עם המפרסם ומשנים את כללי המשחק.

בשנים האחרונות עובר העולם כולו אל המדיה הדיגיטאלית והדבר בא לידי ביטוי בחולשתם של ערוצי המדיה המסורתיים. אך עדיין מוקדם להספיד את המדיות המסורתיות, ובודאי אם מדברים על המגזר החרדי שעודו נאמן לחלוטין למדיה המודפסת. העידן הנוכחי הוא תקופת התפר, ולכן מצד אחד אנו עדים להיחלשותם של ערוצי המדיה המוכרים לנו אך מאידך איננו רואים עדיין את השינוי ואת עליית כוחם של ערוצי המדיה הדיגיטאליים. השינויים איטיים ונמשכים זמן רב ועד שתתקבע הנורמה החדשה שתשלוט בשוק, כאמור, אין מקום לזלזל בערוצי המדיה המסורתיים, למרות חולשתם.

מדיות נוספות

לצידם של ערוצים אלו ישנם ערוצי מדיה רבים נוספים כגון שלטי חוצות (גם כאן יש דיגיטאליים, אלקטרונים ומודפסים) ושאר חומרי הפרסום לסוגיו השונים. מודעות רחוב, פליירים, פרוספקטים וחוברות, הם רק חלק קטן מערוצי הפרסום שמלווים את האדם ועומדים לרשותו של המפרסם. ערוצי מדיה אלה משקפות עדיין את הציבור הכללי, ואת הציבור החרדי בפרט.

ישנן חברות שמפרסמות על גבי סרטי קופה ואחרות שמפרסמות על גבי חשבונות הגז, המים והחשמל. ואם נלך לרזולוציות גבוהות יותר נוכל למצוא חברות בנייה שמנצלות את אתר הבנייה לפרסום עצמי ועסקים רבים, ששילוט ההכוונה שלהם יכול להילמד בכל חוג לפרסום. למעשה, כל הפלטפורמות לפרסום הן ערוצי מדיה לכל דבר ועניין. אלא שקיים הבדל גדול מאוד בין ערוצים שמזוהים לחלוטין עם פרסום ובין ערוצים שמזוהים עם תוכן. להמחשה: עלוני פרשת שבוע שמכילים פרסומת אחת או שתיים נתפשים אמינים יותר מעלונים שכל מטרתם פרסום. זוהי דוגמה קלאסית למדיה חרדית חמקמקה ומתוחכמת.

דוגמה זו רלוונטית גם לעיתונים, לשבועונים, למקומונים ואפילו לשלטי חוצות דיגיטאליים. שלט פרסום שמעניק לצופים גם מידע חיוני על תנאי הדרך או על מזג האוויר, ייתפס בתת המודע של הצופה כאמין יותר. תכנון מדיה מקצועי אמור לקחת בחשבון את כל הפרטים הללו.

הרייטינג קובע את המחיר

מטבע הדברים קיימת תחרות עזה בין כלי המדיה השונים. ככל שעלות הפקת התכנים והעברתם גבוהה יותר, וכלל שערוץ המדיה פופולארי יותר, כך עולה מחיר הפרסום בו. אך ישנם פרמטרים נוספים שקובעים את מחיר הפרסום. הפרמטר המשמעותי ביותר הוא ה”רייטינג”. מידת העניין של הציבור בכלי התקשורת קובעת גם את החשיפה שלו. כלי המדידה השונים העומדים לרשותו של המפרסם או של משרד הפרסום האמון על תכנון ופילוח מדיה, אמורים לענות על השאלה מה הן הזדמנויות החשיפה וכמה נחשפים בפועל למודעה/לפרסום.

היריבות בין כלי התקשורת השונים על “אייטמים” (ראו מיליון מונחי פרסום), נובעת בראש ובראשונה מהצורך לבלוט וליצור עניין בקרב הציבור. ככל שכלי התקשורת מצליח לייצר חדשות מסעירות יותר שמעוררות דיון ציבורי רחב יותר, הוא זוכה לרייטינג גבוה יותר שמאפשר לו למכור את שטחי הפרסום שלו במחירים גבוהים יותר. בשנים האחרונות, הדירוג הפך לשחקן חשוב יותר ויותר במדיה החרדית.

רייטינג יכול לבוא לידי ביטוי גם במיקום פיזי. כמו שברור לכל בר דעת שידיעה שמופיעה בעמוד הראשון של העיתון או בראשית מהדורת החדשות היא ידיעה “חמה” יותר ומעניינת יותר, כך גם מיקומו של שלט חוצות יכול לקבוע את מידת הרייטינג שלו שנקבעת לפי נקודות חשיפה (ראו הרחבה בפרק מבחן הצפייה). שלט שממוקם ברחוב ז’בוטינסקי פינת בן גוריון בבני ברק יזכה לחשיפה גבוהה יותר משלט שממוקם ברחוב רש”י פינת ברטנורא באותה עיר. כל מתחיל בתחום תכנון המדיה אמור לדעת זאת.

טלוויזיה מחוץ למשחק

העלויות הגבוהות ביותר הן עלויות השידור וההפקה של תשדירים טלוויזיוניים. היות שהערוץ היקר הזה אינו קיים במדיה החרדית, למזלנו הטוב, לא נעסוק בו בהרחבה. במדרג העלויות נמצאים תשדירי הרדיו, באנרים במרשתת ומודעות מודפסות בעיתונות או באמצעים מודפסים אחרים.

המחיר הוא פקטור של עלות ההפקה, עלות שטח הפרסום ומספר ההופעות של אותו פרסום. להמחשה: עלות הפקתו של תשדיר רדיו נעה בין 600 ל-1,200 שקל ומורכבת מפריטים שונים: כתיבה, קריינות, מוזיקה, שימוש באפקטים אודיואליים מוכנים, שעות אולפן ושעות עריכה ועוד. ברור שככל שנשמיע את התשדיר פעמים רבות יותר, עלות ההפקה פר תשדיר תרד בצורה משמעותית. במילים אחרות, לא משתלם להקליט תשדיר על מנת להשמיע אותו מאה פעם בלבד. התקציבאים העוסקים בפילוח מדיה מבינים זאת היטב.

וככל שמספר ההשמעות יהיה גבוה יותר, נוכל להתמקח על מחיר זמן האוויר של כל תשדיר ותשדיר ונשלם פחות עבור על שנייה שרכשנו. הדוגמא הזו רלוונטית כמעט לכל ערוצי המדיה ותעריפיהם.

נוסחת העלות לאלף

בנקודה הזו אנו חייבים לפנות לאחד מכללי האצבע החשובים ביותר בעולם המדיה. שוויו וכדאיותו הכלכלית של הפרסום נמדדת בכפוף לנוסחת העלות לאלף (ראו בפרקים מבחן הצפייה ומילון מונחי פרסום). דהיינו: כמה עולה לנו להגיע לאלף נחשפים או אלף חשיפות. ככל שהמספר יהיה נמוך יותר, כך תעלה כדאיות השימוש בפרסום זה. להמחשה: אם פרסום מודעה בעיתון עולה אלף שקל ומספר האנשים שנחשפים לעיתון הוא מאה אלף, הרי שכל אלף נחשפים עלו לנו מאה שקל. דהיינו: עשר אגורות לחשיפה אחת. האם נכון להשקיע בכל אדם שייחשף לפרסום שלנו סכום שכזה? לאנשי תכנון המדיה הפתרונים.

חשוב לציין שלמרות שכלל האצבע הזה מתאים גם למדיה החרדית, הוא שונה מאוד בתוצאותיו. בשל החוגים הרבים שקיימים במגזר ובשל העובדה שישנם עיתונים שנקראים רק בקרב חוג אחד ולא במשנהו, ישנה פרשנות אחרת לתוצאות החישוב שהוצג לעיל.

מהו תכנון מדיה?

תכנון מדיה נכון משקלל את סך כל הנתונים: אופי המוצר, קהל היעד, האסטרטגיה הפרסומית והתדמית הרצויה יחד עם צרכי יחסי ציבור של הלקוח ויוצר תמהיל מדיה שיוביל למטרה שנקבעה למהלך הפרסומי, תוך התאמה למסגרת התקציב של הלקוח.

בשביל ליצור תמהיל מדיה שכזה יש צורך להכיר מקרוב את ערוצי המדיה השונים, את קהל היעד שלהם ושל המוצר, את התדמית שהם משדרים, את אחוז החשיפה שלהם ואת מידת האהדה שיש לכל אחד מהערוצים תוך השוואה לביצועים באמצעות מעקב אחר תוצאות הפרסום בהם ועל כל אלו יש להוסיף את עלויות הפרסום בערוצים השונים. רק כך אפשר לקבוע ולבנות את תמהיל המדיה הנכון. וזאת כמובן בהתאם ליכולותיו הכספיות של המפרסם ולמידת התמורה הריאלית שהוא רוצה להפיק מההשקעה הזו. הדבר נכון במדיה כללית ובמדיה חרדית כאחת.

כל מוצר והמדיה שלו

ברור שתמהיל המדיה שונה ממוצר למוצר וממותג למותג. הרי איש לא יעלה בדעתו לפרסם שעון יוקרתי בערוץ מדיה חינמי שמחולק בכניסות בתים כמו שאיש לא יחשוב לפרסם פשקוויל במגזין כרומו יוקרתי שנמכר בדמים מרובים. כך שתכנון המדיה לוקח בחשבון גם את אופי המוצר והתאמתו לערוצי המדיה המתאימים לפרסומו.

מי שחושב לפרסם חנות ירקות בהכשר רבנות ירושלים מהדרין בעיתון ‘העדה’ המזוהה עם חוגי העדה החרדית, אינו מבין דבר וחצי דבר בפרסום. ולמרות שהדוגמא הזו קיצונית, היא נועדה אך ורק על מנת להמחיש את הצורך בבדיקה יסודית של ערוץ המדיה ביחס למוצר שאנו מבקשים לפרסם.